בית ליבלינג / אולימפוס / חדשות האולימפוס / חדשה
על הפדגוגיה של הכיסא המתקפל / או איך לומדים באולימפוס
הפדגוגיה של הכסא המתקפל
או
אחרית דבר לבבל החדשה, הרצאה של קונסטנט במכון לאמנות עכשווית בלונדון, 1963.
ערן איזנהמר
כנס - התחלה
כמה שבועות לפני פתיחת הכנס הראשון של בית הספר של העיר נסעתי להולנד, לביקור בבית שבו התגורר האמן קונסטנט. בתו, קים, הוליכה אותי אל עליית הגג, שם נמצא כיום הארכיון שלו. על השולחן המתינו עבורי שתי קופסאות שחורות שעליהן נכתב "New Babylon״ - הן הכילו את השקופיות המקוריות שהציג קונסטנט בסדרת הרצאות על עיר דמיונית שאותה תכנן במשך עשרים שנים מחייו. את פרויקט ניו בבילון זכרתי במעורפל. נתקלתי בו לראשונה לפני שני עשורים, כסטודנט לאדריכלות, בשיטוט מקרי בספרייה. כעת, הגעתי לארכיון כדי להתעמק בעיר שתכנן, ובמיוחד בהרצאה אחת שהעביר אודותיה בחורף של שנת 1963, במכון לאמנות עכשווית בלונדון. כששלפתי את השקופיות מהארגז ראיתי מודלים מלהיבים, אדריכלות צבעונית ונוצצת - מולי הופיעה בבל החדשה. קונסנט הציג בהרצאה הזו את בבל החדשה כעיר שהחיים בה הם הרפתקה, ושבה כל אדם יכול לממש חיים חופשיים ויצירתיים. חשבנו להעלותה מחדש בפתיחת הכנס הראשון של בית הספר של העיר בתל אביב. בבל החדשה היא עיר שתוכננה כדי לאפשר לאדם המתגורר בה להיות יצירתי. האדריכלות שלה הומצאה כדי לאפשר חופש. היא נועדה להוות מרחב שקונסטנט תיאר בהרצאה ״כלא יותר ממסגרת מינימלית להתנהלות חופשית … מרחב שבו הכל אפשרי, כדי שהכל יוכל לקרות״. רעיון העיר שהשאיר אחריו קונסטנט הוא מודל ממשי שבו מרחב והתארגנות אנושית כרוכים זה בזה - מודל שמציע את המרחב החופשי כמקום שבו מתהווה יצירתיות בעולם בכל תחום: יהיה זה בית ספר, עיצוב, אדריכלות, כנס, שיעור, או כל דבר שאנו רוצים שיפעל אחרת מכפי שהוא פועל היום. גם את הכנס הראשון של בית הספר של העיר תכננו במטרה להציע למשתתפים בו לחוות את עירם כמרחב חופשי ללימוד ומחקר. רצינו לעשות זאת באמצעות סדרת מפגשים, תערוכות, מחקרים ועבודות פרפורמנס המתרחשים לאורך שבוע ברחבי תל אביב. אלא שכמה ימים לאחר שחזרתי מאוטרכט, פרצה מגיפה. סגר הוטל על תל אביב והכנס בוטל. באחד הערבים הראשונים של הסגר, חומקים מדירותינו אל המרפסת הנעולה של בית ליבלינג, נפגשנו, אוצרי הכנס, בנסיון לחשוב יחד על מודל אחר של התכנסות - כזה שיכול להתקיים בזמן של מגפה. התבוננו בעיר הריקה מהמרפסת, נחרדים מהמחשבה על סדרת מפגשי הזום החיוורים שעתידה להחליף את הכנס הרב-חושי שעליו עבדנו במשך חודשים. ניסינו לחשוב יחד על כנס שאינו מבוסס על מרחב משותף למפגש, על זמנים שנקבעו ועל תוכן שהוגדר מראש. כנס שיכול להתקיים בעיר סגורה בה אנשים מבודדים בבתיהם.
ואז נזכרנו בכסא המתקפל.
הפדגוגיה של הכסא המתקפל
שתי קומות מתחתינו, במרתף של בית ליבלינג, המתינו למשתתפי הכנס המבוטל ארבעים כסאות מתקפלים. את ארבעים הכסאות הללו אסף המעצב יעקב קאופמן במשך עשרות שנים. הוא לימד באמצעותם את הקורס הידוע שלו בבצלאל לעיצוב הכסא המתקפל. כשפנינו אל קאופמן בבקשה לשאול את אוסף הכסאות המתקפלים, חשבנו שכסאות שנאספו במשך שנים במיוחד עבור שיעור, יתאימו במיוחד לשמש ככסאות של כנס שעוסק בלימוד. כעת, כשמשתתפי הכנס שלנו נאלצו להישאר סגורים בבתיהם, חשבנו שהכסא המתקפל יכול להניע את הכנס עצמו. החלטנו לשלוח את ארבעים הכסאות אל ארבעים דירות בתל אביב, ירושלים, לונדון, ברלין ואמסטרדם, שם נמצאו כעת ארבעים המשתתפים בכנס-שבוטל. מחקנו את כל פרטי הכנס הישן מהאתר, שינינו את שמו ל׳על אף ולמרות הכל׳, ושלחנו הודעות חדשות לכל הנרשמים.
״משתתף יקר.
אם הכנס הראשון של בית הספר של העיר היה נפתח בזמן, היינו יושבים כעת יחד בדירה אחת על ארבעים כסאות מתקפלים מאוספו הפרטי של המעצב יעקב קאופמן. השבוע, שלחנו את אחד מארבעים הכסאות האלה לביתך. הוא ישאר אצלך למשך חודש ימים. הכסא המתקפל הזה הוא כלי רכב המאפשר יציאה להרפתקאה, למסע על-פיזי בין נקודת ההתחלה שלך ⟵ למקום אחר. הכסא מחבר את היושב עליו לרשת, לאוסף, לכנס הראשון של בית הספר של העיר בבית ליבלינג.
בכנס החדש אין משימה או פעילות מוכתבת. זו הזמנה לתחום את העשייה שלך, לקדם אותה, להרחיב אותה, לתמוך בה, להעשיר אותה. אנו מזמינים אותך לנסות ולהגיע בזמן הכסא למקום אחר מהמקום בו התחלת. יהיה זה משפט אחד נוסף בתזה, חברות חדשה שנרקמה, סרט באורך מלא, טיפוס על הר אלגורי - מקום אחר. ארבעים משתתפי ומשתתפות הכנס עומדים לרשותך כיועצים ואנשי שיח. תוכל לבחור שלושה מביניהם ולקיים עמם דיאלוג במהלך הכנס: לספר, לחלוק, להתייעץ. אנו נדאג לחבר ביניכם.״
במהלך החודש הבא, רשת של כסאות חיברה בין אמנים ויוצרים שהסתגרו כל אחד בביתו, אך פעלו יחד בתוך המסגרת המשונה שהוצעה להם. אנחנו עקבנו אחרי התקדמות עבודתם, הקשבנו להתהוות מחקריהם, והתבוננו ברשת שנפרשה, ברעיונות שעברו בין אנשים. ערכנו תיעוד ורישום של התפתחות הפרויקטים השונים, חיברנו בין עבודות או אמנים, וליווינו אותם כשהם למדו, יצרו וחקרו. התחושה שלנו הייתה שהכנס המאולתר הזה יכול להימשך עוד ועוד, אבל הזמן תם. באחד הערבים של סוף חודש מאי הגיעו בחזרה לבית ליבלינג ארבעים כיסאות מתקפלים ואיתם ארבעים בני אדם. הם נפגשו כאן זה עם זה לראשונה, חולקים רעיונות וחוויות מהחודש האחרון. בסוף הערב עלינו אל גג הבניין והבטנו יחד במפה גדולה ששרטטנו יחד לאורך מאי 2020, מפה שתיארה את גלקסיית הרעיונות שנוצרה במהלך הכנס - מפת ידע חי שיצרו אמנים, מעצבים ואדריכלים במשך חודש אחד. ידע שנמצא בזמן התהוותו. לכנס הכסאות המתקפלים לא הייתה תמה. משמעותו נמצאה בהתקיימותו ״על אף ולמרות הכל״ - ברצון ובהתעקשות להמשיך ליצור ולחשוב בתוך זמן לא אפשרי. הכנס פתח בפנינו רעיונות חדשים על פדגוגיה, על ידע ועל צורות למידה, והגשים בטבעיות רעיונות שעליהם חשבנו בשנתיים האחרונות, עם הקמתו של בית הספר של העיר.
שפת המרחב
בשנים שבהן אני פועל כאדריכל הבחנתי בפער בקיים בין אדריכלות - או בין תכנון ובניית המרחב - לבין האופן שבו המרחב נחווה אצל האנשים החיים בו. אחת הסיבות המרכזיות לפער הזה היא היעדרה של שפה לתיאור חוויה במרחב. ללא שפה כזו, המרחב והחלל שבהם אנו חיים נשארים עבורנו לא קונקרטיים, לא מנוסחים ולא מושגים. אנחנו יכולים, אמנם, לקבל תחושה עמוקה וברורה של חוויה במרחבים מיתים כמו שפת הים או קצהו של מגדל גבוה, אך מנעד התחושות והרגשות שעולים בנו בזמן שהות במרחבים ׳רגילים׳ הוא מנעד דל בניואנסים, שכמעט ואינו מנוסח. במקום להתנסות בחללים ובמרחבים הנמצאים סביבנו, אנו לומדים עליהם בהרצאות. במקום לפתח כלים לקריאת המציאות האסתטית סביבנו באמצעות חושינו, אנו לומדים את ההיסטוריה שלהם. היעדר שפה חושית שעוסקת בהתגוררות עצמה, היעדר שפה שבכוחה להרחיב את מודעותנו לחללים ולמרחבים שבהם אנו חיים - היא גם אחת הסיבות לדלותו של השיח הציבורי והפוליטי אודות עירוניות ואדריכלות בישראל; כאשר אדם אינו יודע לתאר בצורה מדוייקת ועשירה את תחושותיו לגבי המרחבים והחללים שבהם הוא חי ואת סדר הדברים שאותם הוא רוצה לשנות במרחבים ובחללים הללו - אלו, כנראה, לא ישתנו לעולם. העדרה של שפת-מרחב מאפשר לפרקטיקה האדריכלית להחסיר את ההתעמקות בפענוח המרחב והחלל ביחס לאדם ולטבע, ולפנות את המקום לעולם נדל״ני המייצר קונפורמיזם מרחבי.
כשתכנן את בבל החדשה, דחה קונסטנט את גישת התכנון העירוני המודרני, שמונחת על ראשי התושבים. ״בבל החדשה זו אינה הצעה לתכנון עירוני שמתיימר לספק את כל מה שמתכנני ערים חושבים שאנשים צריכים,״ הוא אמר לקהל בהרצאה בלונדון. ״ההפך. בבל החדשה היא עיר שנותרת לעולם לא מוגדרת, ושהאלמנטים שבה נותרים בלתי מוגדרים. המרחב מתוכנן כנייד, גמיש - מרחב אפשרי. מרחב עצום שהאנשים החיים בתוכו משנים ללא הפסקה את צורתו ואת האווירה שבו באמצעות המשחק של חייהם.״ פיתוח שפה משותפת שמתארת במילים ברורות את התחושות העולות בנו משהייה בחללים שונים, על המתודות והפרקטיקות שלה, היא הדבר שאותו רציתי לפתח כבסיס לבית ספר חדש בתל אביב, בית הספר של העיר. והאנשים המתאימים ביותר לפתח שפה כזו, חשבתי, הם אלו שרגישותם האסתטית היא מקצועם. כלומר - מעצבים, אדריכלים ואמנים. ובמיוחד כאלו שיש להם עניין בפיתוח פדגוגיה.
בית הספר של העיר
את בית הספר של העיר דמיינו כמרחב שיצירתיות היא כוחו המניע ושפתו הראשונה היא אסתטיקה - בית ספר שאמנים מקימים. מרחב שאינו מפריד בין פיתוח רעיונות, שיעורים ותכניות לימוד, ללימוד בפועל. מקום שבו הפדגוגיה מתפתחת מאמנות, עיצוב ואדריכלות, ואינה מפרידה בין תחומים ומדיומים אמנותיים. מקום שבו האופן שבו לומדים יהיה המהות הפנימית והשאלה המרכזית בכל פעולת לימוד. פיתוח שפת המרחב שבה התמקדנו בשנתיים הראשונות לקיומו של בית הספר הייתה הצעד הראשון. שפת המרחב היא זו שגיבשה אותנו כצוות, ולא רק אוסף של יוצרים הפועלים באותו מקום. במהלך פגישות ארוכות כתבנו מילים ומשפטים בשפה החדשה: רעיונות, מהלכים ותרגילים המגיעים מתוך פרקטיקה של אמנות, אדריכלות, מלאכה ועיצוב. מאחר שהשיעורים נכתבו עבור לימוד חלל ומרחב, הם נכתבו ללימוד במקום שבו התרחשו. הלימוד תיאר את החלל ופעל בתוכו. כך התחלנו - משיעורים שבהם אנשים נמצאו בחלל מסוים ולמדו אותו. רעיונות ופרקטיקות הומרו לכלים רלוונטים לחיים בעיר. כלים אוניברסלים, לקריאת כל חלל וכל מקום. למדנו על איכויות האור ונוכחותו בחדרים שבהם נמצאנו, יחד עם התבוננות בשמש מבעד לחלון. למדנו מדוע בני אדם גרים בבניינים, יחד עם התבוננות במערכת המים והחשמל המגיעה לדירה. השפה שהתחילה להתנסח בינינו הייתה כזו שמתפשטת ומתכווצת בין תחושות למטפורות, בין הפשטה לדימויים אמנותיים. יחד עם התלמידים הראשונים של בתי הספר נוצרה שיחה חופשית שנעדרה מושגים מנחים, שיחה שנעה בחלל הכיתה כמו תופעות הנעות בעולם. השפה של המרחב, מצאנו, היא גם קונקרטית וגם מופשטת. זו שפה שממקדת את תשומת הלב לנוכחות שלנו במקום ומתקפת את היותנו נמצאים, לומדים, חושבים ומתבוננים בחלל. באמצעותה הפכנו ערים יותר למשמעותו ולהשפעותיו עלינו, לעיר שסביבנו ולמקומנו בה. זו שפה שמתייחסת באופן רגשי לשהות של הגוף שלנו במקום מסויים. כשאני מתנסה בחלל, כלומר לומד עליו, אני לומד על עצמי בתוכו. למדנו ולימדנו - לא על ההיסטוריה של המקום ולא על מה שכבר נכתב אודותיו, אלא לימוד באמצעות חושינו. למידה על התגוררותנו בעיר דרך התבוננות, חישה ופיתוח יכולת לתיאור. לאחר שנתיים של פעילות, רצינו להציג את הרעיונות שלנו על העיר כמרחב ספונטני ורב חושי של התנסות, ואת הפדגוגיה שאליה שאפנו, בכנס שהתחלנו לארגן.
תנועת הלימוד
עם תום הכנס המאולתר התפנינו להתעמק בדברים שקרו בו, ולהתחיל לתאר אותם במילים. הפדגוגיה שהתנסחה במהלכו לא הייתה מערכת סדורה של שיטות, אלא מבנה מופשט וזמני שביטא את היותנו אנשים לומדים בסביבת לימוד חדשה לנו. כאן, מקומו של הלומד - ולא של הידע - היה במרכז. תוצאותיו של הכנס לא היו ידועות מראש. התפתחותו לא הייתה בשליטתנו. וזו הייתה תובנה מרכזית ממנו - את תשומת הלב יש להפנות אל התווית מרחב הפעולה מצד אחד, ומאידך אל שכלול הפעולות שלנו בתוך מרחב הפעולה החדש. פדגוגיה כזו חוזרת למשמעות הקדומה של המילה ״פדגוג״, ״זה שמלווה את הלומד לבית הספר״. פעולת האדם הלומד היא שנמצאת במרכז, ולא הארגון המסועף שהתפתח סביב שיטות ההוראה. המורה, ולא גוף הידע, הוא שנמצא לצד האדם הלומד. זו פדגוגיה שאינה דנה בגופי ידע שעליהם הלומדים צריכים להשתלט - על לימוד שממוקד בהעברת ידע נכתבו כבר אינספור חיבורים אקדמיים. הפדגוגיה המתוארת כאן, לעומת זאת, נכתבת בשירה ובאמנות. הפדגוגיה הזו היא התנועה שבין מחקר לבין פעולה. לימוד בתנועה אינו מתקיים כפעולה שעומדת לבדה, אלא כתחושה שאנו לא מעוניינים לבדל מהידע. אירוע הלימוד הוא דבר חד פעמי - התרחשות פואטית ופרפורמטיבית בחלל ובזמן. במהלך הכנס המאולתר חשנו כיצד מימשנו את רעיון בבל החדשה של קונסטנט כהצעה להבנת המציאות כמארג שבו הלימוד שזור במרחב חיינו. הוא גם ביטא היטב את מה שחשבנו עליו כעת כפדגוגיה - שאיפה לחוות את העולם כמקום של תשוקה וסקרנות, מרחב חופשי לאדם יצירתי שחייו הם לימוד מתמשך. תובנה נוספת שעלתה בכנס נוגעת לאמנות של הפדגוגיה כאמנות של שכלול ההתבוננות על החיים כמרחב לימוד - איתורם של אזורים נשכחים, טווית קשרים בין דברים או אנשים, מרחב של התנסות שבין החוויה להבנה. אם אנו מבינים כי תיאורה של החוויה הפיזית הכרוכה במרחב הולכת ונעלמת מחיינו, מתעצם הצורך לחזור ולתאר עבור עצמנו את העולם כמקום של לימוד. אנו נדרשים לכך כדי לשכלל את האופן שבו אנו מתבוננים בדברים, כדי למשוך את הסקרנות שלנו אל עבר הדמיון, וכדי לחיות את חיינו על כל הפוטנציאל שלהם כהרפתקה. את תנועת הלימוד אי אפשר לארגן, לסדר או לתכנן. תנועת הלימוד היא האופן שבו דבר חי מתהווה. היא מייצרת תנאים ללימוד, אך מכיוון שלימוד כרוך בחופש, היא נעדרת מוטיבציה ללמד דבר מה מוגדר. רעיון תנועת הלימוד היווה את ״אולימפוס״, תכנית לימוד ליוצרים, שנמצאת כיום בשנתה השלישית.
דמיון ומרחב - סוף
״היכולת לדמיין, לראות ולפעול מעבר למציאות היא הדבר המייחד את האדם״ הכריז קונסטנט לקראת סוף ההרצאה שלו בלונדון. בדמיון נמצאת היצירתיות להציע דבר מה - עבורך או עבור סביבתך - שאינו נמצא בהישג ידך. הבלתי צפוי, הדבר שקורה מחוץ לרגיל, או בשמו האחר - האמנות. קונסטנט תכנן עיר שלמה, בבל החדשה, עבור האפשרות לחיות חיים של יצירה, המצאה ודמיון. עיר כזו והרצאה מסוג זה נקראים היום כאוטופים, כשייכים לתקופה של חלומות - שנות השישים של המאה הקודמת. אך אנו רוצים להתבונן בחזון, בתנופה, וברצון לתאר רעיונות שבהם ארכיטקטורה, כלומר מרחב, מגלם השראה. הטקסט של קונסטנט ייחודי בתובנה על השפעת המרחב על יכולתו של האדם לחשוב באופן שונה מהמוכר לו, ובהבנה כי יצירתיות היא כח מניע ושעלינו לשאוף לה בכל דבר ובכל תחום. כשנה לאחר הכנס, עלתה לבסוף הרצאתו של קונסטנט בבית הספר של העיר. את מקומו של קונסטנט תפסה האמנית משי אולינקי. בסוף הרצאה, כשהציגה משי את הדימויים המקוריים מקופסת השקופיות של קונסטנט, הבנתי פתאום שהמודל של קונסטנט אינו מודל סופי ומוחלט. בבל החדשה קוראת לגרים בה לפתח אותה בעצמם באמצעות יצירת מרחבים חדשים נוספים המיועדים להם ולאחרים. זו יצירה שמתהווה עד אינסוף, על ידי האנשים שחיים במרחביה. ואלו בדיוק המרחבים שלהם אנו זקוקים כיום - מרחבים מציאותיים עבור יצירתם של דברים דמיוניים. דברים שעוד לא מצאו מקום. כדי לתכנן דברים בעולם - יהיה זה בית ספר, מוצר, שיעור או תערוכה - יש לדמיין קודם מרחב רעיוני-פיזי בתוך מציאות החיים שלנו, המאפשר המצאה חופשית של רעיונות. עירו של קונסטנט כמודל עבור העיר שבה אנו חיים כיום, טומנת בתוכה את המוטיבציה ליצירתם האינסופית של מרחבים חופשיים לסקרנות והתנסות חופשית בתוך מציאות החיים שלנו. מרחבים שבהם אנו נמצאים, לומדים, חוקרים, חושבים, מתבוננים במקום, במשמעותו ובהשפעותו עלינו. זהו התיאור של חיינו היומיומיים בעיר.
״אני מבקש מכם להביט במודל הזה כאילו אתם מבקרים בעיר חדשה ולא מוכרת וחווים כעת את האווירה הספציפית שלה. השאר תלוי עכשיו בדמיונכם״. סיים קונסטנט.
שותפות באוצרות הכנס: אנה ווילד, מעיין מוזס.
עריכה: יוני רז פורטוגלי.
יום שלישי, 22 במרץ 2022
Photos from the Archive Foundation Constant
Model in Rabo Kunstcollectie
©Constant/Fondation Constant c/o Pictoright Amsterdam 2020