ביצועים ותפקודים: אנה ווילד ומעיין מוזס בשיחה על פרפורמנס

ביצועים ותפקודים היא סדרת מופעים קצרים שהתרחשה בגלריית האמפי בספטמבר 2021. הסדרה בחנה את הרחבת מושג הפרפורמנס לעבר מהלכים מחקרים-פרפורמטיבים שעניינם הצגתם של רעיונות לציבור. במסגרתה הציגו האמניות טל אלפרשטיין, רותם וולק, נעמה בר-אור ולי לוריאן, טל גפני, מאי אילון, ושני תמרי מתן עבודות פרפורמנס חדשות בעקבות מחקרים שפיתחו סביב נושאים ודמויות כמו וסילי קנדינסקי, מגרשים, בלנסיאגה, יוקו אונו וצמח האגבה. השיחה המובאת כאן עם אוצרת המופעים, מעיין מוזס פלטניק, לקוחה מתוך הקטלוג שליווה את הסדרה.

------

אנה: מה פירוש השם ביצועים ותפקודים?

מעיין: בעברית יש בעיה עם תרגום המילה ״פרפורמנס״ - הרי באנגלית, to perform זה לא רק להופיע.

אנה: כן, זו מילה שמשתמשים בה גם בהקשר של חֲבַרוֹת למשל, ה״פרפורמנס״ של העובדים בחברה.

מעיין: נכון. עומר שך, אמן שלמד באולימפוס, הציע באחד המפגשים את המילה ״תפקוד״ כתרגום העברי לפרפורמנס. זה התחבר למחשבה שלי על פרפורמנס כמדיום שהמלאכה שלו היא לתפקד.  במובן הזה, אפשר לומר שגם פקיד הדואר עושה פרפורמנס – הוא מתפקד בתוך מערכת, מקיים פעולה. הצעות התרגום האלו מצביעות על קשת רחבה של פעולות שיכולות להיחשב למופע. לתפיסתי, פרפורמנס בהגדרתו הבסיסית הוא דימוי-נע, moving image. הוא לא בהכרח זקוק לגוף הפועל. הוא למעשה כל דבר שקורה בזמן, כל דבר שזז ומשתנה – גם צמח שפורח ואחר כך נובל הוא פרפורמנס. כשעלה הרעיון להציג עבודות פרפורמנס באמפי, רציתי להמנע מעוד ערב שבו אמנים באים ומציגים משהו סגור וחתום לקהל. חשבתי על ערב של עבודות הנובעות מתוך מחקר, שהן ביצוע של חקירה. עבודות שנמצאות בתנועה, שמתפקדות ולא רק מציגות תובנות.

אנה: איך בעצם פנית אל המשתתפות?

מעיין: חיפשתי מחקרים שנמצאו בתחילת הדרך או שהיו כבר קרובים לסופה, אבל עוד לא נגמרו וסוכמו – מחקרים חיים. מבחינתי המחקר החי מדבר עם הרעיון של פרפורמנס כדימוי-נע. הייתה לי היכרות עם האמניות וידעתי על התכנים שהן מתעסקות בהם, וכשעשיתי את השיחה הראשונה איתן שאלתי כל אחת איפה המחקר שלה עומד. רציתי להרגיש שהשיחה לא הסתיימה מבחינתן. כל אחת הביאה את ההתעסקות הלא-גמורה שלה, ונכנסנו לדיאלוג. העבודה של שני תמרי, למשל, התחילה מהשאלה שלה לגבי יוניסון במחול. היא שואלת: איך יכול להיות שהמחול הלך והתפתח לאורך ההיסטוריה, ועדיין אנחנו חוזרים שוב ושוב אל הדבר הזה – רקדנים שמבצעים יחד את אותה תנועה? היא חוקרת את היוניסון כעניין חברתי, ומנסה לברר למה האנושות לא יכולה לוותר עליו. בעבודה היא לקחה קטע מאוד מוכר של הכוריאוגרף מריוס פטיפה מתוך הבלט La Bayadere – הכניסה של 32 רקדניות הקור-דה-בלט (corps de ballet) אל הבמה. הרגע הזה הוא ה-סמל של היוניסון בעולם הבלט. אותה הכניסה, אותו רצף תנועות, חוזרת על עצמה שוב ושוב. בעבודה, שני מבצעת אותו לבד, בעצמה, פעם אחר פעם.

אנה: בעצם יש פה עיסוק בביצוע כמעשה בעולם – הביצוע המסוים של כל רקדנית את אותו רצף תנועות. בבלט, שהוא טכני מאוד, לכאורה כל הרקדניות מבצעות את הריקוד ״אותו הדבר״, כאילו אין הבדל בין הביצועים שלהן. אבל אם באמת לא היה שום הבדל, לא היה צורך בכל ה-32.

מעיין: ההכפלה של התנועה היא הדרך של שני לעסוק בנושא הביצוע. היא בעצם לוקחת את הרצף הזה ומבצעת אותו שוב ושוב בעצמה. בתוך זה היא עסוקה גם בפירואט - הסתחררות סביב ציר. היא אומרת לצופים – תארו לכם שעכשיו הייתי עושה פירואט. היא מדברת על הפירואט אבל לא מבצעת אותו, וכך נשארת פעולה שלא הושלמה. היא מציגה את הפירואט - תנועה שבה אנחנו צופים ברקדנית מ 360 מעלות. זו תנועה סיבובית, כזו שאת יכולה לראות בעיני רוחך איך היא תפעל בחלל. הדימוי נשאר לפעול מעצם הכוח של החושבים, ובגלל זה הוא נשאר נע.

אנה: איזה עוד רעיונות לא גמורים הגיעו אליך?

מעיין: נעמה בר אור כתבה טקסט במסגרת כנס בית הספר של העיר, שעשינו ב-2020, ואחר כך המשיכה לפתח אותו ברזידנסי פה אצלנו בבית ליבלינג. הטקסט שלה כבר היה מוכן וסגור, אבל הזמנתי אותה לחשוב כיצד הוא יכול להיות מוצג, וזו מבחינתי היתה החקירה הלא-גמורה. נעמה התעסקה עם מותג האופנה בלנסיאגה, עם הצבע הכחול של איקאה והקשר של כל זה לתעשייה, לכלכלה, לתרבות. העבודה שלה מסתכלת על תנועה של דימוי - איך הוא מתגלגל בין אזורים שונים בתרבות, בין משלבים (registers), בין סצינות. התיק של איקאה שהופך לתיק יוקרתי של בלנסיאגה, שהחזיר את האנשים לאיקאה על מנת לייצר מוצרי אופנה משלהם מהתיק המקורי והזול. בדיאלוג שלי עם נעמה עלתה השאלה איך מבצעים מעבר מטקסט לחומר פרפורמטיבי. היא עבדה עם הבמאית לי לוריאן, שהציעה לפרק את הטקסט של נעמה ולשתול חלקים ממנו במרחבי האינטרנט – בפייסבוק, ביוטיוב, בתגובות באתרי חדשות וכדומה.  הרעיון היה לייצר בעצם פעולת חיפוש – שנעמה תחפש ותגלה לאן הטקסט שלה התגלגל בתוך העולם האינטרנטי. לאורך התהליך הן הבינו שהעניין העקרוני הוא פירוק הטקסט והחיפוש אחריו, וכך הן יצרו מעין משחק מילים – בינגו. הטקסט התפזר בין הקהל היושב ומקשיב, שנתבקש לזהות את חתיכות הטקסט שנמצאות אצלם על לוח המשחק.

אנה: אז בעצם החיפוש מבחינתך הוא בראש ובראשונה חיפוש התנועה, התזוזה. בואי נדבר על החלל. למה כל זה קורה באמפי?

מעיין: היסטורית, אמפי זה מקום ללא שליטה, זירה שהתרחשו בה דברים פראיים כמו קרבות  ותחרויות פיזיות שלא היה להן תכנון מקדים. האמפי שלנו הוא דימוי, פסל – חלל שמציין רעיון של קיום מרחב מתוכנן עבור דברים בלתי-מתוכננים. מה שהיה משמעותי במיוחד היא החלוקה של האמפי בין שני חדרים, כשזכוכית שקופה מפרידה ביניהם. טל גפני למשל עבדה עם ההפרדה הזו: היא יצרה עבודת וידאו למסך מפוצל והצליחה ליצור תנועה בין שני החדרים, דרך הזכוכית. טל לקחה את הדימוי של מגרש כדורסל ו״קיפלה״ אותו. בעזרת אנימציה ממוחשבת היא יצרה מהמגרש מבנה תלת-מימדי שנראה כמו שני מקדשים, היכלות. מה שמייצר את התנועה בין המקדשים הוא הכדור שקופץ מצד לצד ומניע את המשחק. העבודה נקראה Ray Allen Ray, על שם שחקן הכדורסל ריי אלן שבמהלך משחק מישהו הכניס לו אצבע לעין והיה נדמה שהיא נפלה החוצה. עניין אותה הגלגול של העין ושל הכדור, וגם כדור הארץ, השמש – עיגולים שזזים ממקום למקום ומניעים אותנו, ואת העולם. על מקדשי-המגרש של טל חקוק פסוק תנ״כי: ״לב נמס ופיק ברכיים…״ טל הצביעה באמצעות הציטוט הזה על הנטיה שלנו שלייחס משמעויות לאיברים, להשתמש באיברי גוף כדימויים לדברים מנטליים או רגשיים. בהיכל-הכדורסל שהוא מקדש מקיימים טקס, מקריבים קורבן. זה מחזיר אותנו לאמפי ההיסטורי שבו מתרחשים דברים בלתי נשלטים – כשהגוף נפגע, מתעייף, מתפרק - זה גדול עלינו, יוצא משליטתנו. האמפי הוא המקום בו יכולים להתרחש דברים שהם מעבר להגיון האנושי.

אנה: עד כמה היית מעורבת כאוצרת בתהליכי העבודה של האמניות?

מעיין: קבעתי מראש שישה מפגשים עם כל אחת, עם פרקי זמן ארוכים יחסית בין כל מפגש על מנת שמשהו יוכל להתפתח בין לבין. כל תהליך היה שונה ונדרשה לו פעולה שונה של מחקר ושל ליווי. המחקר עצמו ייצר את טכניקת העבודה. עם טל אלפרשטיין למשל היו לי כמה פגישות בהן רק שוחחנו על הרעיונות, לפני שבכלל ראיתי חומרים. מה שעלה בשיחות בינינו היה ויזואליזציה, המחשה חזותית ומילולית של חוש השמיעה. אני אומרת לך מילה כמו ״עיגול״, ואת תראי עיגול בעיני רוחך – העיגול הוא שלך, את זו שיצרת את הדימוי. טל התעניינה ברגע שבו מתארים משהו מילולית, נניח אומרים שם של צורה או צבע, וסך הדימויים המדומיינים הוא כסך האנשים שנמצאים בחדר.

היא עבדה סביב החוויה האישית שלה עם מכשיר שמיעה שהיא התחילה לענוד לא מזמן. המכשיר פתח לה עולם שלם של צלילים ורעשים שהיא לא הכירה: היא גילתה שאפשר לשמוע רשרוש של ניילון, ושקיים סאונד מסויים לגלגל של אופניים. כשהבנו שמדובר בעניין הנובע מתוך החוויה האישית שלה, אמרתי לטל - תכתבי הצהרה, משהו לעולם. בגלל שהמחקר הגיע מעניין מאוד פיזי, חושי ואישי, הרגשנו שמתבקש ״לנאום את זה״.

אנה: את מתארת פה למעשה דיאלוג שבמהלכו ליווית את טל אלפרשטיין בהבשלת המחקר שלה לכדי פרפורמנס, דרך תרגיל ה״הצהרה״ שנתת לה. למעשה, התבוננת במחקר שלה וזיהית בתוכו מרכיב חיוני, ואז מסרת לה אותו בחזרה בצורת תרגיל. זה קרה גם עם אמניות אחרות?

מעיין: לא תמיד הדיאלוג התפתח באופן הזה. לפעמים התגלה רווח בין האופן שבו אני התבוננתי בתהליך, לבין המהלך שהאמנית עשתה. מאי אילון למשל הגיעה עם מחקר שאותו התחילה ברזידנסי שלנו, סביב צמח האגבה. בתור מתבוננת מבחוץ שלא היתה מעורבת בתהליך, נדלקתי על מה שראיתי – חשבתי שהצמח הזה הוא מסתורי ויפה תואר, ואהבתי את היחסים של מאי עם האגבה: היא ציירה את האגבה, צילמה אותה, הצטלמה איתה, ייצרה מהעלים שלה חבלים, טקילה. חשבתי שקורה שם משהו יוצא דופן שאני לא לגמרי מבינה, אבל ברור לי שיש שם משהו מיוחד. ראיתי בזה סוג של אובססיה בלתי נגמרת, אבל שאלתי את עצמי  כמה מים עוד אפשר לשאוב מהבאר הזאת? ומאי הפתיעה אותי כי היא הצליחה להוציא מהאגבה עוד ועוד. באופן אישי אני מתעניינת ברפטיציה, בהתעקשות, וראיתי את המהלך של מאי כמו מפעל שיכול לייצר מהאגבה כל מה שניתן לייצר ממנה. בדיעבד אני חושבת שבמקרה הזה היה גם מחקר שלי, לאן התעקשות יכולה להגיע.

אנה: היו מחקרים חיים שמתו לאורך הדרך?

מעיין: לא מתו, אבל שינו את צורתם. רותם וולק באה עם משימה מאוד קונקרטית: להתחקות אחרי דמותה של יוקו אונו. היא רצתה לנסות להדמות לה פיזית. אני רציתי שנמצא את האופן שבו יוקו אונו פועלת, את מה שנמצא מעבר לדימוי שלה. זכרתי שאחת מהמתודולוגיות שלה היא לייצר פעולות פוטנציאליות. היא כותבת משימות, שיכולות להיות פואטיות לחלוטין כמו למשל ״ציירי מפה דמיונית, ואז לכי ברחוב שלך לפי המפה שציירת״.

רותם התעניינה בפעולות, בהפעלה בעזרת הוראה. כשהיא התחילה לכתוב הדברים התקשרו מהר מאוד לנושאים חברתיים והעלו אצלה שאלות לגבי היחס שלה לעולם. היא כתבה סדרת שאלות של ״כן ולא״ המכוונות לקהל –  כך היא הפעילה את הצופים, בשאילת שאלות אינטימיות שמאתגרות את היחס שלך לעולם, שזה דבר מאוד פרטי, אבל את יושבת באמפי ועונה על זה יחד עם כולם. העבודה הזו נוצרה בזמן טעון של מגפת הקורונה וההשלכות שלה, ובין סגרים, והעניין של לעשות משהו ביחד עם כולם הרגיש לא נוח תחת הריחוק החברתי והתו הירוק. זה היה רגע שבו כבר שכחנו שאנחנו חלק מקבוצה והעבודה של רותם ניסתה להזכיר לנו. מנקודת פתיחה שבה רותם רצתה להתחפש ולהופיע את הדמות של יוקו אונו, היא הגיעה להחלטה שהיא לא תהיה נוכחת במופע. מי ששאל את השאלות היה המרקע. כקהל, ידעת לאן את מתבוננת אבל לא ידעת מי שואל, מי מפעיל אותך, מי מופיע? זה המרקע? זו אני, שעונה על השאלות? המנגנון של שאילת השאלות הוא בעצמו מנגנון שמשאיר משהו חי, פרום, שלא הוחלט עד הסוף. השאלה משאירה את הדברים פתוחים, מחכים לתשובה.