טל אלפרשטיין על התערוכה ״פְּנִים״


השיחה המובאת כאן בין האמנית טל אלפרשטיין לאוצר (ומנהל בית הספר של העיר) ערן איזנהמר, היא הטקסט המלווה את התערוכה פְּנִים, המוצגת בימים אלו בגלריית האמפי. 


במרכז התערוכה  עומדים החלומות והחומרים שמהם עשוי החלל הפרטי ביותר של כל אחד מאתנו,  הדירה. בשלוש השנים האחרונות ערכה האמנית טל אלפרשטיין מחקר אמנותי מתמשך  אודות האופן שבו מעוצבות סביבות המגורים שלנו. היא הקימה מעין מעבדת דירות  בתוך דירתה, ובנתה סטים מתחלפים של דירות שונות, מתעדת במצלמתה את תחושת  הזמן הנבדלות שמייצר כל חלל, את האופן שבו מתנהגים חדרים שונים, ואת  הכוריאוגרפיה העדינה של פעולות המתרחשות במקביל בחללים נפרדים. התוצאה היא  טרילוגיית סרטים קצרים שמוצגת בתערוכה לראשונה, ומציעה קריאה פואטית  בפנטזיות, ברגשות ובאילוצים שמעצבים את סביבות המגורים שלנו.


התערוכה תעמיד עד יום רביעי, ה-5.5.


-----


להיות החלל עצמו

ערן איזנהמר בשיחה עם טל אלפרשטיין


ערן: טל, במה אנו מתבוננים?

טל: הנושא של התערוכה הוא החומרים שמהם עשויה דירת מגורים. כלומר, האנשים שגרים בדירות, איך הם חיים בתוכן, אבל גם ממש מרחב הדירה עצמו. רציתי להתבונן במרחבים שמרכיבים את הדירות שלנו קצת כמו בסרט טבע. לראות מחדש את המקומות שאדם בונה לעצמו כשהוא צריך להתרחץ, למשל, או לבשל, או לישון. לשאול באילו חפצים הוא בוחר להקיף את עצמו בכל חדר כזה, ואיך החללים עצמם מתנהגים? כל דירה מורכבת הרי מכמה חללים שנמצאים אחד ליד השני, ובתערוכה הזו אני חושבת על הפעולות שמתרחשות במקביל בחללים שונים של דירה, ואני מחברת אותן כמו משפטים נפרדים ששייכים לטקסט אחד.


את מתייחסת בעבודות גם לקולנוע, ולאופן שבו מציגים דירות בסרטים.

כן, מעניינות אותי הפנטזיות שלנו על בית כפי שהן מופיעות בדימויים קולנועיים של דירות, ובמיוחד באופן שבו תאורה ועיצוב חלל בסרטים מייצרים את הפנטזיה על בית ומגורים. גם הזמן שאנחנו פוגשים בפנטזיה הקולנועית על בית מאוד מעניין אותי - מין זמן משובש ומוזר כזה, שקורים בו רק דברים ״חשובים״, בלי מרווחים. כאילו כל רגע שאנחנו חיים בבית הוא רגע דרמטי. אפשר להגיד שהתערוכה הזו מציעה זמן קולנועי אחר, כזה שאנשים באמת חווים בבית, רחוק מאוד מהפנטזיה. אז התערוכה הזו מוקדשת גם לשגרה, לשיעמום, לזמן שאנחנו מרגישים את ההתמשכות שלו.


מה מקשר בעיניך בין הסרטים בתערוכה?

אני חושבת שבשלושת הסרטים אני מחפשת יופי. כלומר, יופי במובן של ארגון מדוייק של החפצים, של הצבעים, של הפריימים ושל האור שמרכיבים את החלל. אבל אולי מה שאני באמת מחפשת זה זמן מת. אני חושבת על קולנוע כמדיום של הזמן המת: כל מה שרואים בקולנוע נמצא בזמן עבר, זמן מוקלט, שאי אפשר לשנות אותו יותר. ובכל זאת, כפי שציינתי קודם, אני מוצאת שדווקא כשהקולנוע מתאר את החיים בבית הוא מתעלם מהזמן המת - מהשגרה הזו שהיא רוב מה שמתרחש בבית באמת. אני לא יודעת להסביר למה, אבל ההתעלמות הזו נורא מפריעה לי.


אם זו לא הדרמה, מה עניין אותך בדירה כלוקיישן?

דירה היא בועה נפרדת, כמו מקלט פרטי מהעולם. עניין אותי מאוד הניסיון לחבר אותה עם דימויים מהעולם החיצוני, כמו לנסות לחורר אותה או לחדור אליה, ולהראות כמה פנטזיות חיצוניות מעורבות בחומרים שמרכיבים את המקום הכי פרטי שלנו. נראה לי גם שדירה בפנטזיה שלנו היא מקום מאוד מוגן, ואני כל הזמן מכניסה את החוץ כדי להזכיר שזה לא בהכרח ככה. אני מתייחסת לפנים של דירה כמו אל מרחב פנים רגשי, עולם הרגש שנמצא בדירה. אז זה עוד דבר שבו התערוכה עוסקת - ההפגשה הזו של פנים וחוץ.


תיארת את הדירה כמקום בו מתקיימת כוריאוגרפיה של פעולות שמתרחשות במקביל בחללים שונים. תוכלי להרחיב על נקודת המבט הזו?

כן, זו חוויה שלי של בית שבו אפשר לגור ביחד אבל עדיין להיות לבד. בסרט ״הום מובי״ יש ניתוק מוחלט בין ארבעה חללים שונים שכאילו יוצרים בית, כי יש שם את כל מה שבית צריך. אבל בעצם כל חדר הוא סרט אחר, ממש דמויות אחרות, תאורה אחרת, ועיצוב שונה. ב״מסדרון״, שזה סרט עם דמות ראשית שיש לה לכאורה מערכת יחסים עם שאר הדמויות בבית, עדיין לא ממש מצליחים להיווצר יחסים. יש נוכחות בלתי פוסקת של דמויות זרות, ותחושה שהמרחב לא ממש פרטי ולכן לא מתאפשרים בו יחסים אישיים. רק ב״אני.רהיט״ יש יחסים, יחסים של אכפתיות, של נשיאה בנטל ושל דאגה. אבל אלו יחסים בין רהיטים.


איך החלה העבודה שלך על סדרת הסרטים הזו?

כשהתחלתי לדמיין את הסרט הראשון, ״הום מובי״, היה לי בראש רק דימוי של חדר האמבטיה שהיה לי בילדות. חדר אמבטיה גדול ולבן ומרווח, עם אמבט. הצבע היה לבן נקי כזה, כמו של חללית מסרט מדע בדיוני - לובן זורח. כשהתחלנו לחפש לוקיישן התברר שלמצוא חדר לבן כל כך זו משימה לא קלה. בתל אביב לא נשארו הרבה דירות עם אמבטיה, ובאלו שכן, האמבטיות הפכו לחדרים קטנטנים שאי אפשר לצלם בהם. הגעתי עד לוילה של אדריכלית בהוד השרון, שאמרה לי שיש לה חדר אמבטיה לבן. לצערי גיליתי שם אריחי קרם. הלובן הקר הזה לא יצא לי מהראש, ואז פעם אחת באמצע מקלחת שמתי לב שבעצם בבית שגרתי בו אז, ברחוב הרצל, אני עומדת בתוך אמבט, ושמתחת לכל השכבות של לכלוך וזמן, הוא גם היה פעם לבן. זה דרש קילוף של מיליון שכבות אבל בסוף האמבטיה בבית שלי הייתה בדיוק החדר שחיפשתי. כדי להכין את החלל עבדתי חודש וחצי, קילפתי וצבעתי את הקירות והברקתי את החרסינות של האמבטיה בכל חומר ניקוי שאתה יכול לדמיין. זה היה מתיש אבל גם אידיאלי, כי זה נתן לי שהות להתבונן בחלל. הרי כשאתה מתארח אצל מישהו בשביל צילומים אתה משנה כמה שפחות ובא למעט זמן לפני הצילומים כדי לא להפריע ולא לעורר את זעמו של המארח.


והסרט השני, ״מסדרון״?

הרעיון שאיתו התחלתי את הכתיבה של התסריט היה שהחלל ישמש כאמצעי העריכה של הסרט. דמיינתי שלא יהיו קאטים, ושהמעבר בין חלקי הסרט יקרה באמצעות כניסה ויציאה של דמויות בין הפתחים של הדירה. המסדרון הוא חלל אידיאלי למטרה הזו, כי הוא החדר שיש בו הכי הרבה פתחים. אני חושבת שמה שיפה ומעניין בבית ליבלינג כמבנה זה שיש בו המון זוויות שאפשר להביט מהם לעומק הדירה. אז כל הזמן הייתי עסוקה בלדמיין: יקרה משהו בחזית ויקרה משהו ברקע. וככה התחלתי לבנות את ההתרחשויות.


אחד הדברים שבולטים בעבודות זו האנושיות של החפצים והריהוט.

כן, למרות שבסרט הראשון, ״הום מובי״, דווקא השקעתי מאמץ בלבנות תפאורה ריאליסטית, כי רציתי שמרחבי הדירה יראו ״כמו בסרטים״. ב״מסדרון״ כבר בחרתי במעט חפצים כדי לאפשר לחלל להיות הכוכב. החשיבה על חפצים שם הייתה דרך השאלה מה הדמויות צריכות כדי להפעיל את מערכת היחסים שלהן. אבל בכל העבודות חשבתי על השוואה או הזדהות בין אנשים לחפצים. ב״אני. רהיט״ התובנה שהכי עניינה אותי ביחס לרהיטים היא האופן שבו במקור הם נועדו להיות, בעצם, המשך של הגוף שלנו. אני מראה את זה דרך החיפוש של פעולת הרהיט והביצוע שלה על ידי פרפורמרים. בסרט הזה רציתי לראות מה קורה כשמנסים להפוך את הגוף לטבע דומם. אני חושבת שדווקא ככה נחשף הגוף החי. זו פעולה לא מתוסרטת של שימוש בגוף כחומר, ובגלל שהשחקנים נדרשו להפוך לדוממים והתאמצו מאוד לא לזוז, דווקא אז נחשף הרעד. הרעד הזה, מבחינתי, הוא צורה של התנגדות בסיסית מאוד למוות, למצב הדומם של הרהיט.

יום חמישי, 3 במרץ 2022

דימוי : יעל שמידט

טל אלפרשטיין על התערוכה ״פְּנִים״

דימוי: יעל שמידט