מה עושים עם היסטוריה בעייתית כשאין פסל להפיל? / מאי עומר וערן איזנהמר בשיחה על ״אל הים״

ראיון המלווה את התערוכה אל הים מאת מאי עומר. 

התערוכה מוצגת בגלריית האמפי  עד יום ב׳, ה- .15.2.2022


לקריאה נוספת - 

כתבה של אסתר זנדברג על ״אל הים״ בעיתון הארץ.

רשימת ביקורת על התערוכה מאת אבי פיטשון בעיתון הארץ.


---------


ערן איזנהמר: במה עוסקת התערוכה?


מאי עומר: התערוכה עוסקת בשכונת מנשייה. במה שהמקום הזה מסמל, במשמעות הפוליטית שלו ובעניין האישי שלי בו. בעצם, אני אתחיל מחדש. התערוכה עוסקת בתיעוד והריסה. אני מצלמת את אזור מנשייה במשך הרבה שנים בגלל סבא שלי, המשורר ואדריכל הנוף הלל עומר (ע.הלל), ובגלל העניין שלי בנרטיבים מושתקים. מנשייה היא דוגמא קלאסית להיסטוריה שהוסתרה - השכונה נהרסה, והריסותיה נזרקו לים. על גבי ההריסות נבנה גן, ואת הגן הזה תכנן סבא שלי. אפשר ממש לחפור שם את הדשא ולחשוף את העבר. בגלל שסבא שלי היה מעורב בפעולת ההריסה הרגשתי שיש לי קשר אישי אל המקום הזה, וכמובן גם חומרי ארכיון משפחתיים.


ערן: את יכולה לספר על חומרי הארכיון שעמם עבדת?


מאי: את חומרי הארכיון שמהם החלה התערוכה הזו גיליתי בשנת 2017, לקראת מעבר ללונדון. היו לי בבית כמה סרטי 8 מ״מ שסבא שלי צילם, ולאחד מהם קראו 'יפו'. הייתה לי תחושה שנמצא שם אוצר של חומרים תיעודיים, אז לפני שנסעתי מסרתי את הסרט לידיד בעל עסק להמרות. הוא צפה בו, התקשר אליי ואמר ״זה סרט אמנות״. התברר שזה באמת זה סרט מאוד יפה שסבא שלי צילם במנשייה, ובצפון יפו, באותם אזורים שבהם בסופו של דבר הוא עבד כאדריכל נוף. מכיוון שהוא משורר, ובעל רגישות אמנותית, הוא צילם סרט אמנותי. כלומר זה לא בדיוק סרט משפחה (למרות שהוא כן צילם את המשפחה שלנו) וזה גם לא בדיוק סרט אדריכלי (למרות שהוא כן צילם אדריכלות). זה סרט שיש בו גם ים, וציפורים וילדים, ויש ניסיון ליצור אווירה מסוימת וליצור אפקט. המבט שלו, שתיעד את המקום לפני ההריסה, הוא למעשה אותו מבט ששינה את המקום בפועל. אז על זה התערוכה - על המבט הזה, שהוא גם מתעד וגם הורס.


ערן: איך את מאפיינת את סגנון הצילום שלו?


מאי: אני חושבת שסוג הסיפור שסבא שלי יצר בסרט שלו הוא סיפור מאוד נאיבי, אבל שמתחת לנאיביות הזאת ניכרת הדחקה של מציאות. אני חושבת שסבא שלי התבונן ביפו כאילו שהדור שלו לא נלחם במלחמה ולא היה חלק מהנכבה. במילים אחרות הוא תיעד את המקום תוך כדי התעלמות מהמשמעות של הנוכחות שלו שם: מהאלימות, מההרס ומהמחיקה שהוא היה חלק ממנה. הטענה שלי היא שהמבט הזה שייך למסורת מסויימת. אפשר לשייך אותו למסורת של צילום אוריינטליסטי של המאה התשע עשרה. אפשר גם לשייך אותו למסורות יותר קדומות של הרשמים קולוניאליסטים שהתלוו ל״מגלי ארצות״ כדי לתעד את המקום שאליו הגיעו. בשנים האחרונות מעניין אותי להבין את המסורות האלה ולראות עד כמה התרבות הקולוניאליסטית היא חלק מהתרבות שלי, מהשפה שלי, מהאסתטיקה שגדלתי עליה, ומההכשרה האמנותית שקבלתי. במקביל מעניין אותי להבין מה עושים עם המבט הזה ומה עושים עם חומרי הארכיון.


ערן: יש לך מחשבות על שאלת המודעות של המבט הקולוניאליסטי האמנותי? לדעתך, סבא שלך היה מודע לדבר שממנו מבטו התעלם?


מאי: לא הכרתי את סבא שלי מספיק טוב כדי לדעת כמה הוא היה מודע או לא היה מודע למבט שלו, או אם עיוורון הזה היה מתוך בחירה. אפילו אמא שלי לא יכולה לספק לי תשובה לשאלה הזו. אבל אפשר לחשוב על זה אחרת - שאני מעיין גלגול שלו. כלומר, שהמודעות שלו עברה אלי, ושאני ממשיכה לפתח אותה מפרספקטיבה אחרת, חדשה. זו אחת המחשבות שעוררה בי הקריאה בספרה האחרון של אריאלה אזולאי, Potential History Unlearning Imperialism.


ערן: את יכולה להרחיב?


מאי: בספר הזה אזולאי טוענת שאופן מחשבה אימפריאליסטי רואה את העבר כדבר חתום, סגור ובלתי ניתן לשינוי. לכן, לפי אזולאי, כל מכשיר שמפריד את העבר מההווה ומציג אותו כפרק חתום - המוזיאון, הארכיון, המצלמה - הוא מכשיר אימפריאליסטי. בעקבות הטענה הזו יכולתי להביט בחומרי הארכיון של סבא שלי כבדבר חי, שנמשך גם היום. יכולתי לחשוב שיש לי הזדמנות להבין איך אני רוצה, צריכה ויכולה להמשיך אותו: איך לדבר איתו, להתנגד אליו ולשנות אותו. במקביל רציתי להדגיש את ההקשרים של המבט הזה לאיך שיפו נראית היום, ולאיך שישראל/פלסטין נראית היום.


ערן: ומה גילית? מה אפשר לעשות עם המבט הזה של סבך? מה אפשר לעשות עם מנשייה?


מאי: זו שאלה גדולה - מה עושים עם היסטוריה בעייתית, עם הכובד של ההיסטוריה? איך מתמודדים עם טראומה קולקטיבית ועם הטראומה האישית בתוך הטראומה הקולקטיבית? אין לזה ממש תשובה, או לפחות אין לזה תשובה אחת. יש כל מיני אסטרטגיות, ויש רגעים של הבנה או של שינוי. בבריטניה ובארצות הברית, למשל, הפילו בשנים האחרונות פסלים שהנציחו היסטוריה אימפריליסטית. אבל בגן צ'ארלס קלור אין פסל כזה להפיל. הרי הגן עצמו הוא הפסל, והוא במקביל גם מרחב ציבורי מוצלח ופעיל מאוד שמארח יהודים, פלסטינים, מהגרים ותיירים. אז האם צריך להפיל אותו? אפשר בכלל להפיל גן? והאם צריך להתייחס להיסטוריה באותו המקום שבו היא התרחשה? איך? לבנות פסל? לעשות תערוכה? אין לי עדיין תשובות על השאלות האלה, אבל אני מקווה לפתח כמה שיותר דרכי פעולה.


ערן: ולסיום, את יכולה לומר בבקשה כמה מילים על שם התערוכה - ״אל הים الايام״?


מאי: ההשראה לשם התערוכה הגיעה מהספר של אמיל חביבי, ״האופסימיסט״, שבו מופיעה דמות בשם יועאד. משמעות השם היא ״יחזור עוד פעם״, או משהו כזה. יועאד היא אהובת נעוריו של סעיד, גיבור הרומן. היא נקרעת ממנו על ידי צה״ל בצורה מאוד אכזרית באמצע הספר, אבל העלילה ממשיכה - סעיד מתחתן, נולד לו ילד, עוברות הרבה שנים. לקראת סוף הספר, פתאום סעיד פוגש שוב את יועאד. הוא כל כך מתרגש לראות אותה אחרי כל השנים, אבל מתברר שזו לא אותה היועאד, אלא הבת שלה. גם לבת קוראים יועאד, והן דומות. כלומר, היא אותה אחת אבל אחרת. היא אומרת לו שהיא תמיד תחזור אליו, כמו המים אל הים. אז אם לחזור מכיוון אחר לשאלה הראשונה שלך - התערוכה הזו עוסקת בזמן, בשיבה, בהמשכיות, וגם בפוטנציאל הפוליטי של להתבונן על הימים שהיו ועל הימים האלה זה לצד זה.


עריכה: יוני רז פורטוגלי


תודות : נורמה מוסי, פאתינה אבריק זבידאת ,איבתיסאם אמורי, סופי שניר, רז וינר, אריאל קיין, אפרת ויטל, דבי פרבר, עדי דידי ענבר, ערן איזנהמר וצוות בית ליבלינג

יום שלישי, 2 בנובמבר 2021

דימוי: מאי עומר

מה עושים עם היסטוריה בעייתית כשאין פסל להפיל? / מאי עומר וערן איזנהמר בשיחה על ״אל הים״

דימוי: מאי עומר